"הדבר החשוב באמת סמוי מן העין" - על הקשבה


מתוך הנסיך הקטן: ..." כך דרכם של המבוגרים החובבים ספרות ומספרים. אם סחת להם על חברך החדש, לעולם לא יבקשו לדעת את עיקרי הדברים ולא ישאלו: "מה טיבו של חבר זה? האם קולו עקב לאוזן? אלו משחקים חביבים עליו ביותר? האם הוא מאסף פרפרים?" ורק זאת יבקשו לדעת: "בן כמה הוא? כמה אחים לו? מה משקלו?כמה משתכר אביו?" הם סבורים כי רק כך אפשר להכיר את האיש ולעמוד על טיבו. אם תספרו למבוגרים: "ראיתי בית נאה בנוי לבנים אדמדמות בחלונותיו פרחי גרניון ויונים שוכנות על גגו" לא יוכלו המבוגרים לתאר לעצמם את הבית. הם לא יתפסו את העניין, אלא אם כן תאמרו להם: "ראיתי בית שמחירו עשרת אלפים לירה" רק אז יקראו בהתפעלות:"מה יפה בית זה!"... כך טיבם של המבוגרים, ואין לדון אותם לכף חובה. על כן חייבים הילדים להתייחס אליהם בסלחנות ובאורך רוח, כי אנו, המבינים את סוד החיים, איננו מייחסים למספרים חשיבות יתרה"...


כמה פעמים הרגשתם שאין אדם המקשיב לכם באמת? כמה פעמים הרגשתם שאין אדם המבין אתכם באמת?

העולם משול למדבר צחיח בו אנו צועדים ומחפשים, הולכים ובודקים; מתי נמצא אדם כזה? אדם שיקשיב, אדם שיבין לרחשי ליבנו, שלא ייתן עצות, שלא יספר שגם לו ולאחותו זה קרה. פשוט שיקשיב. גם ילדינו, ממש כמותנו, חיים באותו עולם מדברי ושומם.

מטרתנו כהורים לספק להם את נווה המדבר אותו כולנו מחפשים כל חיינו, על מנת שלא יצטרכו להסתובב כל חייהם ולחפש.

כמה נפלא היה העולם אילו היינו מסוגלים לזכור ולשמר בתוכנו את חווית הילדות שלנו, ולא להפוך לאותם מבוגרים רציניים ואחראים המייחסים חשיבות מרובה למספרים ולדברים הגיוניים. אילו היינו אנו ההורים המבינים את סוד החיים, המבדילים בין העיקר והטפל. על ידי כך יכולנו לתת לילדינו את מלוא הכבוד, תשומת הלב והרצינות לסיפוריהם ולחוויותיהם. אנחנו היינו אלה הנותנים להם את הכלים לדרך הנכונה והאמיתית לילך בה בעולמם שלהם.

כמה נפלא היה יכול להיות העולם לו ידע כל אדם שיש לו כתובת לפנות אליה. מקום בטוח, שקט ומבין, מקום ללא תנאים וללא שיפוטיות שישמע אותו, את שמחותיו, את מצוקותיו, את פחדיו, את לבטיו. מבלי שיגידו לו ש"אין זמן עכשיו", ו"למה עשית ככה" ו"כך היה צריך לעשות" ו"איזה שטויות, אין דבר כזה" ו"גם לי קרה בדיוק אותו הדבר"...

לעתים כאשר ילדינו באים אלינו במטרה לספר לנו דבר מה ושנקשיב להם אנו עסוקים בלעזור להם למצוא פתרונות ולהבין מה נכון לעשות ואיך נכון להרגיש. העיסוק בצורך לפתור בעיות או לספק עצות עשוי לעתים למנוע מאיתנו את הנגישות למידע אותו אנו מבקשים. הרחבת היכולת לקבלת מידע העשוי להגיע מבחוץ או מבפנים תלויה ביכולת להימנע מכל עיסוק פיזי או תודעתי מלבד מעשה ההקשבה עצמו.

מעשה ההקשבה המכוונת, שהוא מעשה פעיל ולא פסיבי, מטפחת אצל הילד (בכל הגילאים) את התחושה שהוא שווה, שדבריו, מחשבותיו רגשותיו ראויים ושהוא אינו לבד בעולם.

רק עצם ההקשבה מספיקה לגרום עידוד, או שחרור של תחושות מעיקות. הקשבה אמיתית, ללא תנועה, תוכל לגרום לכם להכיר טוב יותר את ילדיכם, להבין מהם הדברים הסמויים מן העין.

הקשבה של הורים גורמת לילד תחושת בטחון ולגיטימציה לתת ביטוי לתחושות ורגשות פחות נעימים או מפחידים או "לא ראויים". ילדים המרגישים שלא מקשיבים להם באמת עלולים לבטא את רגשותיהם הקשים בבית או מחוצה לו. לעתים ילד המרגיש שלא מקשיבים לו יפתח מיחושים ומחלות למיניהם, כי על פי רוב למחלות הפיזיות אנו כן נוהגים לתת את הדעת.

הקשבה הורית מהווה דוגמא אישית ולמידת מודל ורק כך יוכל הילד לפתח תחושת מחויבות הדדית להקשבה.

לעתים מעשה ההקשבה אינו פשוט כלל , ולכך סיבות רבות; חוסר בזמן ועיסוקים רבים הממלאים את חיינו, קושי שלנו כהורים להאמין שלעתים יש צורך בהקשבה בלבד ללא דיבורים, ייעוץ והכוונה. קושי להיות פתוחים לשמוע ולקבל מגוון רב של רגשות ללא שיפוטיות. קושי ביכולת הבנת ילדים פחות ורבליים ופחות מודעים. ילדים עלולים להימנע מלספר דברים להוריהם מהחשש שיאכזבו אותם או פחד מעונש. לעתים המעורבות הרגשית שלנו כהורים בחיי הילדים כל-כך גדולה עד כדי כך שאנו מייצרים השלכות רבות מהבעיות הרגשיות שלנו כלפיהם ואיננו מסוגלים לראותם כאנשים אינדבדואליים ועצמאיים והדבר יוצר חסימה בדרכי התקשורת.

ההקשבה הפעילה היא מיומנות שניתן לשכללה ולפתחה. קודם כל שם המשחק הוא מודעות. אם נדמה לכם שחייכם זורמים מקצב כוח האינרציה והמטלות שחייבות להיעשות, ואתם מרגישים שאינכם מכירים עוד את האדם הקרוי ילדיכם, אתם כבר בחצי הדרך.

צרו תנאי סביבה מתאימים. פנו לכם זמן הן פיזי והן רגשי. עצרו לרגע את התנועה המתמדת בה אתם נמצאים. לעתים תצטרכו להחליט מה חשוב יותר? ההקשבה והביחד או מטלות החיים? אולי תחליטו שהיום הילד לא ילך לבית הספר, אולי תחליטו שהיום אתם תאחרו לעבודה, או שלא ילך לחוג. סגרו את הטלוויזיה, את העיתון, את הכלים. הקשיבו בתשומת לב מכוונת. שימו לב לתנועות הגוף, למסר הלא- מילולי שגופכם משדר. התחילו משתיקה: לשתוק לא רק בפה אלא גם במוח. אל תשאלו שאלו, אל תציעו הצעות, אל תמצאו פתרונות. היו קשובים. הניחו בצד לרגע אגו, דעות, מטען חיים, סטריאוטיפים. כאשר יסיים ילדיכם את הסיפור אל תהיו שיפוטיים: "למה עשית את זה?...", "בגלל זה אתה כועס?", "לא יכול להיות שהמורה אמרה כך...". שאלו שאלות המעודדות המשך, למשל:"מה גרם לך ל...?", "איך אתה מרגיש?...", "מה היית רוצה שיקרה?...". חזרו על משפטים שאמר הנראים לכם חשובים כדי שירגיש שאתם מקשיבים לו באמת: "מה שאתה אומר זה שלא נעים לך ללכת לבית-הספר".

סיימו בחיבוק ונשיקה גדולה. הקשבה אמיתית ומכוונת היא אבן דרך חשובה ביחסיכם עם ילדיכם. בהצלחה!

פרסומים אחרונים
תגיות

irisbraun14@gmail.com

איריס בראון-נאמן

050-4464455

צרו קשר