אני מציק – משמע אני קיים


אמא הייתה עסוקה בשיחת טלפון חשובה, ויעל בת השלוש (אך מתאים לכל הגילאים. תשנו את תוכן השיחה ואת הגיל כרצונכם), אשר שיחקה בצעצועיה על השטיח לידה, קמה לפתע, רצה אל אמא וביקשה נשיקה. אמא נענתה לבקשתה ואחר-כך אמרה ליעל: "אולי תשימי את הבובה שלך בעגלה ותלכי איתה לטייל?" "אבל אני רוצה לשחק איתך" "אחר כך, יעלי, אני עכשיו בשיחה חשובה, עוד מעט אשחק איתך". יעל חזרה למשחקה. כעבור כמה דקות שאלה: "עכשיו את כבר יכולה לשחק איתי, אמא?" אמא עצרה את השיחה וענתה ליעל: "עוד לא, מותק" לאחר כמה רגעים נוספים ניגשה שוב יעל לאמא "אמא, אני צריכה ללכת לשירותים". "בסדר, יעל לכי" "אבל אני לא יכולה להוריד את המכנסיים" "בוודאי שאת יכולה" שוב הפסיקה אמא את שיחתה "את כבר ילדה גדולה", יעל עשתה כמה ניסיונות, כביכול, להוריד את מכנסיה. אמא ראתה שיעל מתקשה ולכן ניגשה אליה "בסדר, מתוקה, בואי הנה אעזור לך". יעל יצאה מהחדר ואמא חזרה לשיחתה. כעבור רגע חזרה הילדה והייתה שוב זקוקה לעזרה בלבישת המכנסיים .אמא עזרה לה עוד פעם. אחרי כמה דקות יעל שאלה את אמא "את יכולה לשחק עכשיו?" "עוד כמה רגעים, יעלי". ניגשה יעלי אל אמא, חיבקה אותה ואמרה "אני אוהבת אותך, אמא'לה" "גם אני אוהבת אותך, חמודה" החזירה לה אמא וחיבקה אותה. יעל חזרה לצעצועיה. אמא סיימה את שיחת הטלפון והלכה לשחק עם יעל.

נראה כאילו הסיפור הזה מראה אֶם אוהבת וסבלנית ואת יחסי האם ובתה המושתתים על כבוד וסבלנות. בואו ונתבונן היטב בתנועה שבין האם והבת. מה בעצם עושה יעל?

בחן ובמתיקות היא דורשת תשומת לב מתמדת. בהתנהגותה היא אומרת: "יש לי מקום אך ורק כשאת עסוקה איתי. אני מרגישה את עצמי רק כאשר את שמה לב אלי".

בני אדם בכלל, ובמקרה שלנו ילדים – רוצים בכל מאודם להשתייך. כאשר הכול מתנהל כשורה ואין בעיות מיוחדות, הילד יפעל בהתאם לדרישות המצב והוא ישיג את תחושת השייכות על-ידי שיתוף פעולה והבאת תועלת בתוך הבית והמשפחה. אולם, אם התגנב הייאוש לליבו, תחושת ההשתייכות נפגמת. או אז הוא יפנה את כל האנרגיה שלו והמשאבים שלו לכיוון של השגת תשומת הלב – בין אם על-ידי התנהגות נעימה או לא נעימה, היות והוא חייב, בכל דרך שהיא, למצוא את מקומו. ילד הסבור, בטעות, שיש לו חשיבות רק כשהוא במרכז העניינים יתמחה בפיתוח שיטות להשגת תשומת הלב. הוא ימצא כל מיני דרכים מתוחכמות פחות או יותר כדי להחזיק את כולם מועסקים בו. הוא יכול להיות חביב ופיקח, משעשע וחמוד או לחילופין בדרך הרבה יותר טורדנית ומתפרעת. המטרה היא אותה מטרה – לא לשתף פעולה ולהשיג תשומת לב בכל מחיר. כשבוחנים את המקרה של יעל, לכאורה נדמה שהכול נפלא ומתנהל על מי מנוחות, אך לקחת חלק פירושו לשתף פעולה בהתאם לדרישות המצב והמציאות. ילדה אחרת, בעלת תחושת שייכות ובטחון, הייתה מבינה שייקח כמה דקות עד שאמא תבוא לשחק איתה. יעל אינה חושבת כך. היא חושבת שאם אמא עסוקה בדבר אחר היא שוכחת אותה. יעל מאמינה שיש לה מקום רק כשמקדישים לה תשומת לב. אם הדרכים הנעימות לא יועילו אפשר יהיה להמשיך לשיטות אחרות כמו יללות, הרגזה, לצייר על הקירות, לשפוך את החלב או אלף ואחד דרכים להשגת תשומת הלב. כשההורים גוערים בילד, הוא לפחות בטוח שהם מרגישים בנוכחותו. ילד כזה הוא בעל תפיסה עצמית מוטעית. ובכל פעם שאנו נכנעים לדרישותיו המופרזות לתשומת לב, מחזקים אנו את תפיסתו העצמית המוטעית ומוסיפים להנחתו כי בשיטותיו המוטעות יזכה להרגשת ההשתייכות אותה הוא מבקש.

מובן שילדים זקוקים לתשומת לבנו. הם זקוקים לעזרתנו, להדרכתנו ולאהבתנו. במבט ראשון יקשה עלינו להבדיל בין דרישה לתשומת לב לדרישה לתשומת לב מוגזמת. צריך להתבונן במצב בכללותו ולא בסיטואציה אחת וכן בדרך התנהלות הילד עם כל בני הבית. התבוננו בילד. אם פעולותיו ותגובותיו אינם הולכים בד בבד עם דרישות המצב, אזי ברור לכם שילדכם דורש תשומת לב יתירה. אם נפסיק למלא אחר בקשותיו המוגזמות של ילדינו, נהפוך בכך את התנהגותו לחסרת תכלית. אך אם ניקח לילד את דרכו ונסרב להיענות לדרישותיו, מה יקרה? הילד יחפש אחר דרכים אחרות מתוחכמות הרבה יותר וימצא לעצמו שיטות חדשות, כנראה שיהיו הרסניות יותר... ולכן חשוב במקביל להבנתנו את התנהגות ילדינו, חשוב להבין את התנהגותנו אנו, את האינטראקציה שלנו עם הילד ולהבין מדוע זקוק ילדינו לתשומת לב תמידית. אנו חייבים להיות ערים למצב ולהבין שבכך שאנו נותנים לילדינו את היכולת לשעבד אותנו אנו מראים ומלמדים חוסר כבוד עצמי כלפי צרכינו ועיסוקנו. בנוסף, אנו מראים חוסר כבוד לילד בכך שאנו עוזרים לו בפעולות פשוטות שמסוגל לבצע בעצמו. אנו יכולים לענות לילד בפעם הראשונה שהוא קורא לנו ולהסביר לו את המצב, בלי להפסיק את עיסוקינו. וכאשר הילד יתעלם מהסיטואציה ומהבקשה שלנו וימשיך לדרוש את שלו אפשר ורצוי לא להגיב. את המשחק הזה אי אפשר לשחק לבד! חשוב מאד לתת לו כמות נכבדה של תשומת לב בזמן ובמקום המתאים לכך, מבלי שאף אחד ושום דבר יפריעו לזמנכם המשותף. ובנוסף, להעיר ולהאיר במילים חיוביות כאשר יש שיתוף פעולה ("כמה יפה את יודעת להסתדר לבד" וכו'). במקביל לתגובה המידית שלנו בסיטואציה עצמה, חשובה ההבנה העמוקה יותר והמודעות שלנו למצבו ולצרכיו של ילדנו. תמיד ניתן לפנות לאיש מקצוע אובייקטיבי שיוכל לעזור לכם להגיע להבנה רחבה יותר.

פרסומים אחרונים
תגיות

irisbraun14@gmail.com

איריס בראון-נאמן

050-4464455

צרו קשר