"למה דווקא אני??!!??..."

"דני, בוא לעזור לסדר את השולחן"


"למה דווקא אני?"

"ריקי, תכיני בבקשה את התיק למחר לבית-ספר"

"רגע, עוד חמש דקות..."

"שלומית, הגיע הזמן להיכנס למקלחת"

"אמא, אין לי כוח, אני עייפה, עוד מעט..."

דיאלוגים שכאלה ועוד רבים וטובים כדוגמתם אפשר למצוא בכל בית, בכל שכבה סוציו אקונומית ובכל הגילאים של ילדינו. אם לא מיגרנו את התופעה בעודה באיבה כאשר רק הופיעה בגיל צעיר, העניין רק ילך וישתכלל, ילך ויתפתח ובהגיעו לגיל ההתבגרות נחווה משאים ומתנים הראויים להילמד על-ידי כל ראש ממשלה המכבד את עצמו...

התופעה מתקשרת לכמה נושאים ביחסינו עם ילדינו. בראש ובראשונה נושא הסמכות ההורית והצבת הגבולות. בכל מקום בו מדבר איש חינוך או איש טיפול או איש הקואוצ'ר, יגיע מהר מאד שלב הדיבור על הגבולות. ולא בִּכְדי. קשה מאד בימים אלה, בתרבות בה אנחנו חיים, בחברה המודרנית והדמוקרטית בה אנו מסתובבים להציב גבולות. אנו חיים בתרבות שבה הילד נמצא במרכז ההוויה המשפחתית. ברוב המקרים שני ההורים עובדים, ועובדים קשה, וברוב המקרים אין לנו כוח לעמוד על שלנו ולכן אנחנו מוותרים. זהו המוקד העיקרי של הטעות! ברגע שנוותר, שנתעלם, שנמציא תירוצים הכול ילך ויסתבך, הכול ילך ויהפך לקשה יותר ויותר. הילד (הגאון שלנו...) לומד במהירות האור מתי אנחנו מוותרים, מתי אנחנו מתעלמים ומשם מתחילה הבדיקה שלהם את הגבולות שלנו. ואם נאמר לעצמינו שמותר לנו, כי אנחנו אחרי יום עבודה וקשה לנו – שם ייפרץ הגבול. ואם יום אחד נתעורר ונשים לב שילדינו אינם ממושמעים ואבדה לנו הסמכות ההורית נצטרך לעבוד הרבה יותר קשה כדי לשקמה. לא שהדבר בלתי אפשרי, אבל זכרו זאת, הורים צעירים בתחילת דרככם, הדבר קל הרבה יותר בתחילת סלילת הדרך מאשר אחר-כך כשברצוננו לתקן את הראוי לתיקון.

ובכן, נחזור לפרקטיקה. נתחיל מהיום. התחילו לחשוב על כל בקשה היוצאת לכם מהפה. אל תשחררו הוראות באופן אוטומטי. אתם רואים שהגיע הזמן למקלחת, לסדר את החדר, לבצע מטלה כלשהי. עצרו, הסתכלו סביב ותראו מה ילדיכם עושה בשעה זאת. האם זה נראה לכם נכון לבקש עכשיו? הרי הילד לא אמור לקפוץ לדום מתוח בכל פעם שנראה לנו שבדיוק כרגע אנו מעוניינים שיבצע את משימתו. אם התשובה על השאלה היא חיובית, המשיכו. בקשו את הבקשה. אם התשובה שקיבלתם הינה: אין לי כוח, למה דווקא אני, אני עייף, עוד מעט וכן הלאה, אל תעזבו את העניין בתחושה שאבוד לכם ואין מה לעשות. התעקשו. עצרו את מה שאתם עושים, גשו לילדיכם, הסתכלו לו בעיניים ואמרו לו שאתם מבקשים עכשיו. נקודה. אין משא ומתן.

כמובן שהדבר תלוי בעד כמה השתרשו אצלכם בבית דפוסים אלה. מה קרה? יום בהיר אחד אמא השתגעה? אבא השתגע? פתאום הם באמת מתכוונים למה שהם אומרים? אם זהו המצב, כנראה שאתם זקוקים לשיחה משפחתית רשמית וברורה. מהיום הדברים הולכים להשתנות, ילדי היקרים. עד היום היה ככה ומהיום יהיה ככה. והכי חשוב להתחיל לעמוד במילה שלכם. ע-ק-ב-י-ו-ת זה שם המשחק. דרך אגב, חזרתם מיום עבודה מתיש ואין לכם כוח להתעקש? גם לכם אין יותר את הפריבילגיה להיות עייפים... נשמע פשוט? ובכן, תלוי כמה שנים ישנתם...

מעבר לשיקום הסמכות ההורית שלנו יש עוד כמה נושאים שחשוב לציין וכדאי לעצור ולהתבונן גם בהם. עשו חשיבה מחודשת על הנושאים עליהם אתם משחררים פקודות (תלוי כמובן בגיל הילד) האם באמת זהו תפקידכם להזכיר לילד שיעשה שיעורים? האם זוהי האחריות שלכם? עד מתי? אולי כדאי להפסיק להציק להם בנושא. לא יעשה שיעורים, יתמודד הוא עם העניין מול המורה. באיזה שלב בחיי הילד נלמד אותו לקחת אחריות? תשובתי שלי היא מהרגע הראשון, שוב, כמובן בהתאם לגיל ולתרגיל. בחנו את תשובתכם שלכם. מה אתם חושבים על כך? בחנו את כל המטלות הידועות שיש לילד בבית. האם צריך להזכיר לו שוב ושוב לבצעם? מניסיוני בחיים, במקום בו אתה לוקח את האחריות, לעולם אף אחד אחר לא ייקח אותה...

דבר נוסף הוא תפיסת הזמן. "רק רגע, אמא..." הזמן הוא אחד הגורמים שההתייחסות אליו משתנה בתהליך הגדילה. אצל הילד הקטן הזמן נתפס כארוך יותר מאשר אצל ילד גדול. וויכוחים בין הורים לילדים בנושא הזמן יכולים לנבוע מפערים לגבי משמעות הזמן, פערים בקצב הטבעי של אנשים, פערים בתפיסת הזמן וכו'. חשוב להיות ערים לעניין ולתאם עמדות גם בעניין זה.

דבר אחרון וחשוב

בכל עניין בחיים – הכניסו הומור. שקפו להם את דבריהם. כשהילד יבוא ויגיד שהוא רעב ויבקש אוכל, כרכמו את פניכם ותגידו "אבל למה דווקא אני???" אולי הם יבינו שהבדיחה על חשבונם וזה לא ימצא חן בעיניהם, אבל בפעם הבאה שהם ירצו לענות כך, גחכו יחדיו על התשובה השטותית...

פרסומים אחרונים
תגיות

irisbraun14@gmail.com

איריס בראון-נאמן

050-4464455

צרו קשר